״אז איך היה ביפן?״ כולם שואלים, ואין לי מושג איך להתחיל לענות. לך תדחוס רכבת הרים רגשית כזו למשפט אחד. ביקור ביפן הוא לא עוד טיול לחו"ל אלא טיסה לחלל, לכוכב לכת עם מערכת חוקים ומנהגים משלו שהם לפעמים הפוכים מכל נורמה מוכרת אצלנו, ולא מעט מעוררי קנאה.
אפשר להתאהב בה, אפשר גם לשנוא אותה, אבל אי אפשר להשאר אליה אדישים. זו אחת הסיבות שהחלטתי לכתוב את בלוג המסע שלנו תוך כדי הטיול (באובססיביות שאין לי מושג איך עמדתי בה), כתבתי כתיעוד בשביל עצמנו אבל במיוחד כדי לספר ולשתף את החוויה. וכשחזרנו, את כל מי ששאל איך היה פשוט הפנתי לשם, ככה הכי קל לי להסביר.
ועכשיו, הפוסט הזה יהיה תקציר של אותו בלוג, עם סקירה ממוקדת של הדברים המעניינים שאכלנו.
מכיוון שזה הביקור השני שלנו ביפן, ויתרנו על המסלול הפופולרי (טוקיו-קיוטו, הירושימה והדרום) וכיוונו צפונה לאיזורים הלא תיירותים. את מסלול הטיול הרכבנו לפי כמה עקרונות - התניידות ברכבות בלבד כדי לחוות את המדינה בגובה הקרקע, עקיפה אלגנטית של קלישאות תיירותיות, ודילוג על מסעדות יוקרה כדי להתמקד באוכל רחוב. החלטנו להכיר את יפן המקומית כמו שהתושבים חווים אותה, ויצאנו לדרך נרגשים.
נקודת הפתיחה היתה הוקאידו, האי הצפוני שהוא שם נרדף לתוצרת חקלאית איכותית, בעיקר דברים מהים, פירות וירקות, חלב ושוקולד. לגימה אחת ממיץ התפוחים המקומי יכולה לערער אדם שפוי משלוותו. איך זה הגיוני שבמקום אחד יש כל כך הרבה טעם לאוכל?
סאפורו, עיר הבירה של הוקאידו קפואה רוב השנה ומתקיימים בה פסטיבלי קרח לשוחרי סקי וצעיפים. כשהשלג נמס והתיירים היפנים בורחים, היא הופכת לעיר רגועה וקרירה, ובתזמון הזה הגענו לטעום כמה דברים ששווים איזכור:
נתחיל בראמן. כל איזור ביפן מבשל את הגירסה המקומית, וזו של הוקאידו מבוססת על מיסו ושונה מהשאר. שני מקומות מומלצים לדגום אותו הם Ramen Republic, קומת אוכל של מסעדות שמגישות ראמן ממחוזות שונים בהוקאידו, ובסמטאת הראמן ברובע הבילוי העצום Susukino, שם לפי האמונה נולד המיסו-ראמן בשנות ה50. גם סיור ברחובות העיר וכניסה אל ראמנייה רנדומלית יכול להסתיים בהצלחה, האוכל בהוקאידו נפלא.
מסקנת ראמנים – כל מה שטעמנו היה טוב ומוצלח, אבל אני מעדיף את הציר הצלול של טוקיו. נחזור אליו בקרוב.
עוד מנה מפורסמת שייחודית רק לאי החורפי - מרק קארי, שדומה בטעם לקארי יפני, ולשום דבר אחר במטבח היפני. דגמנו צלחת נהדרת ב hiri-hiri, ודמיינו איך הנוזל הסמיך והריחני יכול להחזיר לחיים נשמות קפואות.
כדאי להזכיר בנקודה הזו שיפן היא מדינה צרה וארוכה שמחולקת לתתי איזורים שונים, וכל אחד מאופיין באקלים, נופים וכמובן מטבח שונה. היה מעניין לראות איך מאכלים רוחביים (כמו הראמן והסושי) משתנים לאורך הטיול, ומצד שני איך מאכלים ספציפיים כמו מרק הקארי נמחקים מהנוף ברגע שחוצים קווי גבול מחוזיים.
הוקאידו נחשבת לאחד המקורות הטובים לפירות ים טריים, וכדי לטעום את הטובים ביותר יצאנו לארוחת בוקר מוקדמת בשוק הדגים Nijo, שם טרפנו ביצי סלמון מתפצפצות וקיפודי ים שפורקו ממש מולנו. אני מוכן להתערב שהם שחו רק לפני כמה שעות. לבשר קיפוד הים יש טעם מעט לימוני ומרקם יוצא דופן שמתפוצץ בפה. הזמנתי אותו עוד מספר פעמים במהלך הטיול, וככל שירדנו דרומה האיכות ירדה. אם אתם מגיעים להוקאידו, אל תפספסו את המעדן המקומי, שם הוא בשיאו.
Hanamaru
סושיית מסוע פופולרית שמקבלת אצלנו דירוג גבוה. אכלנו שם דברים נהדרים ובמיוחד צלופח וביצי דגים שונים. זהירות, עמוס ולפעמים צריך להמתין זמן רב. מצד שני, להתחכך ביפנים ולראות מה הם מורידים מהמסוע זו החוויה האמיתית.
זה לא סושי, אבל בסאפורו אכלתי גם סוס נא שהוגש כנראה עם חלק מהאורווה.
הוקאידו מפורסמת בכל יפן בגלידות שמשלבות את החלב המקומי עם התוצרת החקלאית, במיוחד המלון והלבנדר. לנו הזדמן לטעום גלידת תה ירוק מיבול טרי, שאהבתי במיוחד, וגם גלידת שומשום שחור.
את יום הטיול האחרון בהוקאידו הקדשנו לשמורת הטבע Toyako, סביב אגם toya, וסיור בחורבות של כפר שפונה בעקבות התפרצות הר געש. זה עשה אותנו קצת רעבים.
משם ירדנו דרומה אל היבשה הראשית תוך כדי החלפת תחנות ורכבות (ונסיעה במנהרה תת ימית הארוכה מסוגה בעולם), עד שהגענו לחבל הארץ Tohoku, שהוא החלק הצפוני של האי המרכזי ביפן. תוכלו לקרוא עליו מעט בהרחבה בכתבה ישנה שנמצאתי בYnet, ולהסתכן בהזמנת כרטיסי טיסה.
התחנה הראשונה היתה Akita, מחוז בצפון Tohoku שבקושי רואה תיירות פנים, שלא לדבר על אורחים מערביים. העיר אקיטה (כמו שם המחוז) הזכירה לנו את קיוטו והתאהבנו בה. בנוסף, הגענו בתזמון מושלם בשיא פריחת עצי הדובדבן, שהמיסה את שכבת הציניות העבה שלנו.
אחד המאכלים המסורתיים של אקיטה הוא kiritanpo - גלילי אורז דחוסים שניתן להכין בכמה דרכים. אנחנו חיבבנו את הגירסה שצלוייה על הגריל ברוטב סויה קרמלי, אבל פריכיות אורז יש גם בבית.
מאכל מקומי נוסף ששווה איזכור היה חמוצים בטעם ל"ג בעומר שלא גיבשנו דיעה לגביהם.
מאקיטה יצאנו לטיול של חצי יום ב-Kakunodate, עיירת עם רובע בתי סמוראים עתיקים שנחשבת לאחד המקומות הטובים לצפות בסקורה. כל הקלישאות בעולם מתגמדות מול המראה של בתי העץ השחורים והעצים שכורעים תחת משקל השלג הורוד. צילמנו כמו מטורפים והרגשנו בסצינה של סרט סוריאליסטי. (העלים אגב טעימים מאד!)
באותה עיירה, במסעדה ביתית בלי שלט טעמנו אטריות סובה בעבודת יד. בגירסה הקרה היא מוגשת על מחצלת (לעיתים עם קוביות קרח), והסועד טובל אותה בדיפ הסויה-דאשי שנמצא משמאל. לא תשארו אדישים אחרי צפייה בסרט הקצר שמראה איך מכינים אטריות סובה בעבודת יד.
מצד ימין תוכלו לזהות מלפפון ועוד פיסה מהחמוצים המעושנים שהגדרנו אותם כטעם של "טוב טוב הגמד", וסיבותינו איתנו.
בסיום, מקבלים soba-yu, קנקן קטן עם המים העמילניים שבהם התבשלה הסובה. מוזגים אותם אל הכוס עם הציר, ומקבלים משקה חמים לסיום הארוחה. קסם המזרח.
עוד מסעדה מאקיטה ששווה איזכור מיוחד היתה כזו שנכנסו אליה דווקא בזכות חלון הראווה המינימליסטי שנעצרנו לצלם. מארחת בלבוש מסורתי הזמינה אותנו להכנס, ושוב הסקרנות השתלמה בגדול. שתינו סאקה נהדר לצד שיפודים נפלאים בגודל ביס, והרגשנו כמו בגן עדן.
היינו נשארים עוד קצת, אבל היתה לנו רכבת לתפוס אל Sendai. העיר הגדולה בחוף הצפון המזרחי, שקו החוף שלה ספג בעוצמה רבה את נזקי הצונמי ב-2011. מדהים לראות באיזו מהירות שוקמו כל הנזקים והעיר הירוקה חזרה לעצמה כאילו רק לפני כמה שנים לא נסחפו סירות וכלי רכב ברחוב.
בסנדאי טעמנו כמה מהמאכלים המקומיים של המחוז - Sasa kamaboko, עוגות דג שאודו בעלה במבוק, Zunda mochi – כדורים מקמח אורז דביק בציפוי של רסק פולי סויה מתקתק, ואת המנה הפופולרית - Gyutan, לשון בקר צלויה.
טיול טבע אחרון לפני ההדרמה הוביל אותנו ביום גשום אל Matsushima, רצועת חוף שמשובצת באיים זעירים עם עצי אורן פראיים ונחשבת לאחת משלושת המקומות היפים ביפן.
ניצלנו את הקירבה של מאצ'ושימה אל עיירת הדייגים Shiogama כדי לבקר בסושייה -Kamei sushi שהיתה מפגן ראווה של סושי טרי ויוצא דופן באיכותו. חוויות כאלו לבדן מצדיקות את הטיול כולו.
עוד שינקנסן אחרונה, והסתיים החלק האומנותי. מכאן והלאה – טוקיו.
אחרי הטיול הקודם שבו העיר הגדולה הלמה בפנינו עם המוזרות והשגעונות שלה, הגענו אליה בוגרים ואפילו מעט אדישים. למי שמגיע בפעם הראשונה לא מומלץ לפספס את shibuya, shinjuku ו- harajuku כדי לספוג את ההוויה האורבנית בשיאה. לנו הספיקה גיחה קצרה אל הטירוף הזה ומשם ברחנו לאיזורים השקטים והנעימים, ומסתבר שלא חסרים כאלו גם בטוקיו.
ולדברים המעניינים שאכלנו -
ראמן כמובן. שניים שונים שראויים לדיווח הם ראמן סמיך על בסיס ציר Tonkotsu, שהיה סמיך ודחוס כמו גרבר.
והראמן הטוב מכולם – Nagi, על בסיס ציר אנשובי ממכר ואטריות שלא מהעולם הזה. האכילה במסעדה הצרה שעולים אליה במדרגות תלולות כמו סולם היא חוויה שאסור לפספס.
עוד בגזרת אוכל הרחוב – Donburi, קערת אורז ועליה תוספת משתנה. זה למשל gyudon (עם בקר), ובפוסט המורחב תוכלו לראות את כל הסוגים.
הדונבורי, ובעיקר גירסת העוף-ביצים הוא השניצל והפתיתים של הילדים היפנים שחוזרים הביתה מבית הספר, והאמת, אני ממש מקנא בהם.
קארי יפני, או כמו שהיפנים קוראים לו kare raisu, הוא הסטייה הפרטית שלנו בטיולים במזרח. זו כנראה המנה היפנית היחידה שמגישים עם כף, וכל דבר בה מלבד האורז צועק "אני מהגר! אני לא מפה!", ובכל זאת, הצליחה המנה הפשוטה והממכרת הזו לטפס לראש רשימת המאכלים הפופולרים ביפן.
קארי הגון מזמינים בדרך כלל עם שניצל Tonkatsu, לביבת גבינה רותחת או אין ספור תוספות אחרות. זה אוכל רחוב אולטימטיבי.
תה ירוק שותים בלי הפסקה, חם או קר, והוא מתלווה בחינם אל רוב הארוחות ובעיקר בסושיות. אני ממליץ לא לפספס את הgreen tea late בבתי הקפה.
בנוסף למשקה עצמו, משלבים את אבקת התה (matcha) במגוון רחב של מאכלים מתוקים כמו גלידה, חטיפים, ומאפים, ומי שיפול בסם הירוק הזה לא ידע מה לעשות עם עצמו מול המבחר המסחרר. והנה לכם הבטחה, מתכון עם האבקה הקסומה בבלוג בעתיד הקרוב.
Hanamaru Udon (שבמקרה חולקת את השם עם הסושייה מסאפורו) היא רשת מומלצת של אטריות אודון נפלאות. האטריות עבות וחלקלקות, ומוגשות בציר מטריף. הדבר שנראה כמו קרח מצד שמאל הוא דייקון מגורר שמוסיף טעם מעניין וקרירות למנה, ועוד תוספת אהובה שאפשר לראות בפוסט המלא היא Onsen tamago, ביצה רכה מאד שמתפוצצת על האטריות.
יש לה מעט סניפים בכל יפן, כולל אחד ב takashite, הרחוב שבני הנוער גודשים בסופי השבוע, ולא מומלץ לפספס אותה אם נמצאים באיזור.
ארוחה מצויינת נוספת היתה tendon - קערת אורז ועליה מבחר של נתחי טמפורה עצומים. הנתחים בשרניים, פריכים ולא שומניים ועליהם שופכים רוטב מתקתק שנספג אחר כך באורז. מה עוד אפשר לבקש?
עוד סטייה קטנה שלי היא ארוחת בוקר יפנית מסורתית שלא הצליחה לשעמם.
הסט האהוב עלי היה ברשת matsuya (שמתמחה בכלל בdonburi). ארוחת הבוקר שלהם (שמוגשת עד 11) כוללת קערת אורז, מרק מיסו, חמוצים, טופו וסלמון צלוי.
עזבו את זה שהכל טעים בצורה לא חוקית כמו שארוחת פועלים ראוייה צריכה להיות, מה שחשוב להתעכב עליו הוא דווקא הטופו. שימו בצד כל מה שאתם יודעים על הגוש הדחוס והסיבי שמוכרים לנו בארץ במחיר הארוחה כולה (ממש כך). הטופו שטעמנו ביפן היה רך ועדין כמו מלבי, ואפשר לאכול אותו עם כפית כמו מעדן חלב. אם מישהו מכיר מקום בארץ שמייצר את העונג הזה נא לדווח!
עוד המלצה מעניינת היא חנות ותיקה במרכז שינג'וקו שמתמחה בשיפודי כדורי אורז דביקים ועליהם תוספות שונות. מימין מחית מאבקת סויה, באמצע במבוק ומשמאל שומשום שחור חלומי.
אם אתם מגיעים אליה, אל תפספסו את קומת האוכל של Isetan שהיא המוזיאון הכי מעניין שתבקרו בו ביפן, ונמצאת ממש ממול.
הנה שכנעתי אתכם, הדובון המתוק הזה משם.
ולג'אנק המקומי – המבורגר במקדונלדס עם קוביות אבוקדו ורוטב וואסבי שהגיע יפה כמעט כמו בפרסומת. שם שתינו גם גזוז אננס עם גלידה מוקצפת.
וב Mos burger ניסינו המבורגר מלחמניית אורז קטנה ומוצלחת. יפן, את ממש בסדר.
בגיזרת הדברים ההזויים אזרתי מספיק אומץ לטעום נאטו, ושרדתי כדי לספר לכם שאלו פולי סויה שעברו תהליך התססה שיצר סביבם קורים דביקים וארומה של סמרטוט ספונג'ה בן חודש. יפנים אוהבים להפתיע מערביים עם המאכל השנוי במחלוקת כדי לבחון את התגובות שלהם, ואני כנראה סיפקתי את הסחורה.
ולכמה חטיפים מתוקים לסיום -
חטיף סיני מסורתי שעשה עליה מוגש כדג מבצק במילוים שונים. טעמנו אחד עם רסק פולי סויה שהיה מיוחד מאד
ומשעועית אזוקי מכינים את התחליף לממרח השוקולד המקומי, וממלאים בו חטיפים רבים. אני מת עליו.
ואם זה לא היה ברור בין השורות, טעמנו שם דברים שונים ומיוחדים כל כך שגרמו לי להתאהב עוד יותר במטבח היפני. במישור האישי הוא פלש גם אל המטבח שלי, ואני כבר מתחיל לחשוב על פוסטים עתידיים לפתיתים. סטיי טיונד!
יפן היא מדינה מדהימה ומטלטלת שמעמידה את התייר המערבי בפני סיטואציות מרתקות ומורטות עצבים כאחד. זה ייקום אחר שמתנהל בקצב ובמערכת החוקים של עצמו, ומכיל בתוכו אין ספור דיסוננסים וקיצוניות פנימית שקשה להבין. תשכחו ממה שסיפרו לכם, זול שם יותר מישראל ומרוב ארצות אירופה. כנקודת פתיחה קיוטו והמקדשים שלה הם בועת קסם שאין להם תחליף על כדור הארץ, וטוקיו היא מעוז הטירוף והייאוש הגדולים שתוכלו לאחל לעצמכם. קחו פסק זמן מהחיים וצאו לטייל ביעד שלא תשכחו לעולם. (ובבקשה תחזרו עם אבקת תה ירוק בשבילי)